ב-23 באוקטובר 2017, פורסם באתר הרשות השופטת- סיכום של פסקי הדין הבולטים מועד שכתבה כבוד הנשיאה לשעבר של בית המשפט העליון, מרים נאור המנוחה. פרסום הסיכום, הוא מספר ימים לפני פרישתה מבית המשפט המשפט העליון: https://www.gov.il/he/departments/news/spokeman_messeges_231017_2
הנשיאה המנוחה – נגעה בתחומי משפט רבים ומגוונים, עם השלכות רבות על החברה הישראלית.
מתוך האוסף המרשים הזה של פסקי הדין של השופטת נאור המנוחה, בחרתי להזכיר בכתבה קצרה זו, הנכתבת זמן קצר לאחר פטירתה, את עיסוקה בחוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק שאני באופן אישי אוהבת לעסוק בו. השופטת עסקה בנושא זה, גם בפרשת בייזמן המוזכרת בסיכום האמור של הרשות השופטת.
חוק עשיית עושר ולא במשפט:
לפני שאסקור בקצרה את דברי השופטת נאור בעניין זה בפסק הדין, מספר מילים על החוק. חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט- 1979, הוא כאמור אחד האהובים עלי באופן אישי. המדובר בחוק קצר מאוד- הנותן כלי ייחודי בידי בית המשפט. בית המשפט – לאחר שבחן את המקרה העומד בפניו, בו צד אחד תובע את השני- את העובדות מול החקיקה וההלכה הפסוקה- לעיתים מגיע לצומת שבה עליו להחליט- האם די בכל אילו כדי לפסוק, או האם יש להחיל את החוק האמור לעיל, המאפשר לעיתים להרחיב את היריעה ולבחון – מה תוצאות התנהלות הצדדים והאם הן תואמות את כוונת החוק כמכלול וכן את תחושת הצדק של בית המשפט. החוק בתמצית קובע בסעיף 1(א’): “מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה”. אמנם- השבה של מה שניתן – אפשרית גם באמצעות כילים משפטיים אחרים- אך החוק הזה – כאמור- הוא חלופה כאשר לא נמצא כלי מתאים אחר- להשיב לאותו צד שבית המשפט חושב שהדבר נכון וצודק לעשותו- את מה שנתן ללא תמורה.
דוגמא להחלת החוק:
יתכן מקרה שבו שני צדדים עמדו לכרות הסכם ביניהם אך הדבר לא הסתייע. בינתיים – צד אחד השקיע משאבים לקידום נשוא ההסכם – והצד השני נהנה מהם גם כן, מבלי שהוא השקיע כל השקעה מצידו ומבלי שזכה או קיבל עד לשלב הזה- הנאה כלשהיא. כאשר ההסכם לא נכרת – האם נכון יהיה להותיר צד אחד שנהנה מהשקעת הצד השני, ללא תמורה ומבלי שההסכם שאמור היה לזכות אותו בתמורה נכרת? בית המשפט יבחן את השאלה- האם הצד הנהנה מהשקעת חברו, זכה בה שלא על פי זכות שבדין? אם התשובה לכך תהיה חיובית(למשל- האם הזוכה נהג שלא בתום לב במהלך המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם)? האם דיני החוזים בצב הספציפי מאפשרים השבה? אם יתברר מסיבות שונות- שלא- הרי שחוק עשיית עושר שלא במשפט- הוא עדיין כלי אלטרנטיבי- לסייע לצד שבית המשפט מחליט כי נפגע.
השופטת נאור בפרשת בייזמן:
בפסק הדין של השופטת נאור בעניין: דנ”א 10901/08 בייזמן השקעות בע”מ נ. משכן בנק הפועלים, נדונו הסוגיות להלן(ציטוט מפסק הדין): “בין שני צדדים נכרת הסכם מכירת נכס. הקונה שילם חלק מדמי המכר לבנק, על מנת לסלק משכנתא שרבצה על הנכס בגין הלוואה שנתן הבנק למוכר. בדיעבד התברר, כי למוכר לא היו כלל זכויות בנכס. האם זכאי הקונה להשבת הכספים שהעביר לבנק? ואם כן, מהי המסגרת הנורמטיבית לקביעת היקף ההשבה?” ) עמוד 2 סעיף 1).
המדובר במצב שבו כל העיסקה שבין הצדדים היתה כמגדל שנבנה באוויר- מוכר שמכר נכס שלא היה שלו, קונה ששילם לבנק על חשבון חוב של המוכר לבנק תוך ציפייה שיקבל את הנכס, וקונה שמוצא עצמו מול מוכר ללא זכויות. בין השאר, בית המשפט סבר כי ישנו מקום להשיב כספים- לפחות את חלקם לקונה. בין הסוגיות שנדונו בדיון נוסף זה, היה גם דיון באשר לשאלה – האם ההשבה תהיה מכח דיני חוזים המאפשרים השבה על פי סעיף 21 לחוק החוזים(כאשר מבוטל חוזה כל צד משיב לצד השני את מה שקיבל), או מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט. השופטת נאור קבעה(האמור כאן הוא, תמצות שבתמצות ואין בו מן הסתם כדי למצות את הניתוח המעמיק של השופטת וחבריה שישבו עמה- בפסק דינה): ” אכן, לסיווג העיוני עשויות להתלוות תוצאות מעשיות שונות בנסיבות עובדתיות שונות. אלא שבענייננו, כפי שאראה, שתי ה”משבצות” – משבצת דיני החוזים ומשבצת דיני עשיית עושר – מביאות לאותה מסקנה, לפיה מבחני הצדק הקבועים בסעיף 2 לחוק עשיית עושר חלים וראויים ליישום. הטעם לכך נעוץ בכך שהן הוראות המסלול החוזי והן הוראות מסלול דיני עשיית עושר הרלוונטיות לענייננו מבוססות על אותה הצדקה רעיונית והיא, מניעת התעשרות שלא כדין. .. המהות הרעיונית הינה כאמור מניעת התעשרות שלא כדין. (הדגשה ר.פ.א-עמוד 11 סעיף 6).
בעמוד 10, סעיף 22 לפסק הדין, מוסיפה השופטת בנוגע לשאלת המסלול להשבת הכספים לקונה, ששילם לבנק ומדוע בכל מקרה ישנה זכות להשבה לקונה:” גם אם נקבל את גישת חברי השופט לוי ונאמר כי לא הוכח קשר חוזי בין בייזמן לבין הבנק, הרי שעל הסיטואציה שאינה חוזית חלים דיני עשיית עושר, ואלה מביאים בסופו של דבר, לשיטתי, לאותה תוצאה, קרי, ליישומו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר. אכן, אם קיים קשר חוזי, חל סעיף 21 לחוק החוזים, ודרכו משולבים עקרונות דיני עשיית עושר. כפי שאראה בהמשך הדברים בפרק מסלול דיני עשיית עושר, אם לא קיים קשר חוזי, לא חל סעיף 21 לחוק החוזים ו”פתרונה של השאלה מתי ובאלו נסיבות יהיה [על מקבלי התשלום] להשיב את שקיבלו, ימצא בהלכות עשיית עושר ולא במשפט, הממשיכות לחול באותם מקרים שאינם מוסדרים על-ידי [חוק החוזים]” [הדגשה- ר.פ.א.]
ומהכללים משפטיים- לעובדות שהיו בפני בית המשפט. לאחר ניתוח הסוגיות המשפטיות, קובעת השופטת נאור כי לעיתים העובדות הן כאילו שלא ניתן להשיג את התוצאה שהיא הצודקת ביותר- במקרה שכאן הכוונה לכך שהמוכר אמור היה לשלם את שהיה חייב לבנק והבנק היה אמור להחזיר את הכסף לקונה- דהיינו- מי שנפגע יוכל לקבל את כספו בחזרה. למרות זאת, היא גם קבעה כאמור כי יש מקום להשיב לקונה את כפסה אך יש גם לחלק את ההפסד בין הבנק לבין קונה: ” כלי המשפט אינם מאפשרים להגיע בענייננו לתוצאה מעשית צודקת… הצדק מחייב שמי שחייב (בענייננו – חליוה) ישלם. ואולם, לפחות בעתיד הנראה לעין חליוה כנראה לא ישלם, אף שיש פסק דין נגדו. השאלה האמיתית הנשאלת היא – מי מהגופים הסולבנטים ישא בתוצאות מעשי המירמה בפרשה זו – הבנק, בייזמן, או שניהם כאחד. לדידי, כמבואר, התשובה “יחלוקו…” “. (עמוד 21 סעיף 53).
הסיבות לקביעת השופטת נאור שעל הבנק היה להשיב לקונה את הכספים באופן חלקי הן בפסק דינה: ” השיקול הראשון הוא שיקול ניתוח הסיכונים. עמד על כך פרופ’ פרידמן: “כאשר מדובר בשניים שפעלו בתום לב (היינו, הן המשלם והן מקבל התשלום), עוסקים אנו, בעיקרו של דבר, בחלוקת סיכון. אפשר להטיל על המשלם את הסיכון לגבי עובדות מסויימות… [אך] אין הצדקה להטיל עליו את הסיכון לכל טעות אפשרית” (פרידמן, 848).” (עמוד 20 סעיף 48 לפסק הדין). השיקול השני:” העובדה כי מקבל התשלום (הבנק) קיבל לידיו כספים שנועדו לכסות חוב אמיתי אמנם איננה שוללת קיומה של התעשרות שלא כדין כגישתו של חברי השופט לוי (סעיף 1 לחוק עשיית עושר) אך היא עשויה להיות שיקול הגנה למקבל התשלום מפני תביעת ההשבה, כגישתה של חברתי השופטת פרוקצ’יה (סעיף 2 לחוק עשיית עושר).”(עמוד 20 סעיף 50).” סעיף 2 לחוק ,מאפשר לפטור את הזוכה בכל הזכייה או בחלקה.
מלאכת אריגה משפטית:
כתבה קצרה זו,כאמור לעיל, בחרה בתחום אחד בלבד מתוך שלל התחומים בהם השופטת נאור המנוחה, נשיאת כבית המשפט בדימוס עסקה בהם במהלך שנות השיפוט שלה. אני בחרתי את הסוגייה של עשיית עושר ולא במשפט כדי להציג את הצד המורכב של המשפט. המפגש המורכב של עובדות, עם חקיקה, עם הלכות מחייבות ועם תחושות צדק של השופטים הכוללות גם את ההתחשבות בהשלכות האפשריות של פסקי דין על החברה כולה. כל אילו חברו להם יחד, גם בפרשת בייזמן האמורה. השופטת נאור- כמנצחת על תזמורת של משפטנים- כתבה פסק דין הכולל בתוכו את כל הנושאים במפגש לעיל- והתוצאה היא פרי של ניתוח כל אחד מהם ושל המפגשים ביניהם. זו פרשה שנותנת הצצה לעבודה הקשה, המאתגרת, החשובה והמעניינת בעיני של השופטת נאור המנוחה – שיצרה פסקי דין חשובים כפסק הדין האמור- שהרשות השופטת בחרה לפרסם באתר שלה- כאמור בפתיח לכתבה זו. אין ספק בעיני כי השופטת נאור הותירה מאחוריה יצירות משפטיות בעלות ערך לעולם המשפט.
עו”ד רחלי פשר אייקנאר- עוסקת בתחום הקניין הרוחני, וכן בין השאר ב: ייעוץ בסוגיות הקשורות ביצירה ובניהול אתרים ואפליקציות, ייעוץ בתחום משפטי של המיתוג העיסקי, ייעוץ בתחום האזרחי והמסחרי, יצירת ועריכת הסכמים ובכללם ליצירת שיתופי פעולה ומיזמים שונים, ייעוץ וייצוג לקוחות בסכסוכים משפטיים, ייצוג בגישור ובבוררות, ייצוג בבתי משפט בכל הערכאות עד וכולל בית המשפט העליון, ייעוץ שוטף לעסקים, הסכמי רישיון, העברת זכויות, הסכמי סודיות, הסכמי שכירות, הסכמי עבודה ועוד.
