נדמה כי הזכות לפרטיות וגורל המידע האישי שלנו עולים כנלווים לכל סיקור תקשורתי בשנים האחרונות, בסיקורים וחדשות אודות ספורט, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, תרבות, בטחון, וכמובן, מגיפות עולמיות. בספורט, נוכל להזכר במקרה אריקסן, שם חברי קבוצתו הגנו עליו מפני שידור צילומו בשעה קשה, בכלכלה, רשתות הבלוקצ׳יין והתעשיות הקריפטוגרפיות העלו למוקד את המתח שבין אנונימיות לבין אבטחה ואינטרס החשיפה לרשויות, במדע ותרבות ניתן לחשוב על עלייתן המטאורית של הרשתות החברתיות, והמודלים הכלכליים הנלווים להן, וביחס למגיפות, נדמה כי אין צורך להכביר במילים.
אמנם, קצב האזכורים עולה באופן אקספוננציאלי בשנים האחרונות, אך הזכות לפרטיות איננה המצאה חדשה, היא פשוט מאותגרת על ידי קדמה טכנולוגית בכל פעם מחדש.
תחילה, נדמה היה כי הסיבה להתחזקות השיח על פרטיות בשנים האחרונות, הינה בעיקר לאור התחזקות החברות הטכנולוגיות שקנו לעצמן מעמד אפקטיבי של מעצמות, ובצמוד להן, ההתקדמות הטכנולוגית. זווית זו איננה שגויה כלל ועיקר, אם נדמיין את החזון הטכנולוגי העתיד לבוא, נשוחח על פוטנציאל השימוש במידע אישי והחשיפה שלנו בפלטפורמות כגון המטאורס, נמצא כי המידע משולב כנכס באופן שמחייב הסדרה. כך, לתקופה, נוצר שיח ער ביחס ליכולתם של התאגידים הטכנולוגיים לייצר מאזן כוחות שונה מזה שאנו רגילים אליו כאשר אנו חושבים על ריבונות; בפשטות, האם מעצמות העל אותן אנו מכירים כממשלות, ירדו מקרנן ויתחלפו בתאגידי על טכנולוגיים. בהפלגה מחשבתית זו ישנה קפיצה מקצה לקצה, המדלגת על שלב הביניים החשוב ביותר לחיינו שלנו – ניצולן של ממשלות קיימות, הריבונות המוכרת עם שלוחיה הרגילים, את החידושים הטכנולוגיים המיוצרים על ידי התאגידים הטכנולוגיים, לעיתים אף בחסותן.
פרשיית NSO אשר עלתה לכותרות לאחרונה, ממחישה מספר דברים אשר ראויים להתייחסות נוספת, מזווית קצת אחרת. ההתפוצצות לכאורה של פרשיית NSO קרתה לכשגילינו שממשלת ישראל, בית היוצר של האקו-סיסטם בו מתקיימות חברות כגון NSO, כיוונה את הכוונת גם אל אזרחיה שלה. אולם, פרשיית NSO עלתה לכותרות בעולם חודשים ושנים אחורה, כאשר ממשלות מערביות אחרות גילו את קיומה של תכנת פגאסוס ושימושיה. לצד התפוצצות פרשה זו, ישנם אזכורים תקשורתיים, בקול חלוש יחסית, למערכת ׳עין הנץ׳ המשטרתית, אשר מבצעת גם היא מעקב אחר תנועת אזרחים במרחב. לפניהן, עלה למוקד הציבורי דיון בשאלת הכנסת השב״כ לחיי האזרחים בישראל, בשימוש בכלי מעקב טכנולוגיים. בכל אחד מהעניינים המנויים ברשימה, הוקרבה זכותנו לפרטיות לטובת אינטרסים מערכתיים או ציבוריים כאלו ואחרים. זכות אשר מעמדה של זכות יסוד, בחוק יסוד. זכות אשר את הפגיעה בה יש לאזן באופן סובייקטיבי בכל מקרה ומקר. רשימה זו עוד ארוכה. למעשה, כאשר מסתכלים עליה, פרשיית NSO לא אמורה להפתיע. חוט השני העובר בבירור ברשימה זו, רוקם פרט אחר פרט, מייצג את השימוש חסר הרסן של רשויות האכיפה בכלי מעקב טכנולוגיים אחר אזרחים – שכן אם אפשר למנוע (פשע, לכאורה), הרי מדוע לא. אם אפשר לעשות זאת ללא ביקורת, או צינורות אישור ברורים הקבועים בחקיקה, מדוע לא. אם אפשר לעשות זאת תוך אישור ואשרור מצד גורמי סמכות להם חסר הידע המספק להבין את שמבוקש מהם, מדוע לא.
ניתן לתלות את האשם, כהרגלנו, בכך שחוק הגנת הפרטיות ארכאי ומיושן, אולם הפעם לא די בכך. כדי להכשיר את הנעשה לכאורה בפרשיית NSO, היה נדרש להבחין בכך שמדובר למעשה, לא בהכרח בהאזנת סתר, כפי שפורסם, אלא בחדירה ותפיסה של חומר מחשב, פעולה אשר כדי לבצעה היה על גורמי האכיפה המבקשים לקבל צו שופט פרטני, אשר כלשון החוק הרלוונטי – ׳מציין במפורש את ההיתר לחדור לחומר מחשב… והמפרט את מטרות החיפוש ותנאיו שייקבעו באופן שלא יפגעו בפרטיותו של אדם מעבר לנדרש׳.
אמנם, אין סדרי דין ברורים לקבלת צו שופט כאמור, וזה נושא בפני עצמו, אך ככלל, כדי לבצע את שלכאורה בוצע, וכדי להפנים את מהותו של המבוקש, היה צריך להסביר לבית המשפט כי מדובר ברשימה פתוחה ועמוקה של עניינים, אשר לגופי האכיפה אין כל ידע מוקדם באשר למה שיימצא בהם, שכן המידע משתנה מאדם לאדם, ומשמעותו לאחד אינה דומה לאחר. למעשה ניתן לומר שעל פניו, החקיקה הנדרשת כדי לעצור את המהלך קיימת ושרירה. החסר בחוק איננו ביחס לשאלה של מותר או אסור, כאן התשובה דווקא נראית ברורה. החסר הוא ב-איך, בסמכויות והבקרות החסרות. החסר הוא גם בהכשרה מקצועית של הגורמים הרלוונטיים. פערי המידע האלו, הם הוואקום המאפשר לגופי אכיפה לפעול ללא רסן. תיאורטית, משרדי הממשלה ושלוחיה כפופים לחוק כאחרון האזרחים, אולם מעשית, אין כל בקרה אמיתית על פעולותיהם. הרשות להגנת הפרטיות, עם סמכויותיה הנתונות, אפקטיבית אינה יכולה לעשות דבר כנגד המתרחש. בתי המשפט עצמם חסרים בהבנה הטכנולוגית הנדרשת כדי להפנים את שמבוקש מהם ונתונים, שלא באשמתם, למניפולציות זולות ומילים מכובסות בעת הבאת בקשות אישור לפתחיהם. הסנקציות אשר ירתיעו גם את הגופים האלו מפעולה ללא רסן, אינן קיימות. הזכות לפרטיות הייתה ונשארה אותה זכות לפרטיות, אין ׳צורך׳ לעדכנה. אולם הטכנולוגיה בה ניתן לפגוע בה, זמינות האמצעים והפיתוי להשתמש בהם גובר ויגבר כל הזמן. לפיכך, יש להתאים את מערך הבקרה על רשויות, להגביר את סמכויות הרשות להגנת הפרטיות כגוף בקרה ומגן, וניתן לחשוב גם, על קיום הכשרה והעלאת מודעות טכנולוגית בקרב אנשי המשפט הנדרשים לדבר, בבתי משפט המיועדים לדבר.
הפרשה, איננה פרשת NSO, אלא פרשת משטרת ישראל. הפרשה לא התחילה עם NSO, אלא עם הרצון המשטרתי להגביר יעילות משטרתית, בכל עת עם הכלי הטכנולוגי הנוכח והנמצא. המדרון הוא מדרון חלקלק, ואנו כבר מחליקים בו ללא מעצורים אמיתיים. ללא מעצורים, השימוש בכלי NSO אינו סוף הדרך, כפי שלא היה ההתחלה.
הכותב: עו”ד רועי סננס רועי סננס, שותף-מנהל (משותף) במשרד ‘דן חי ושות׳’
