רשויות מקומיות רבות בישראל “מגלות” לא פעם שבספריהם רשומים חובות ארנונה שלא נגבו במועד. מדובר בחובות שהרשות לא עשתה די לגבות אותם בזמן אמת, אם מפאת ששקטה על השמרים או שהתרשלה במחדל בפעולות הגבייה. החובות הצטברו ותפחו עם הזמן והפכו לאבן ריחיים על המאזנים של הרשות המקומית.
חובות אלו מעיבים על הנראות של הרשות אל מול השלטון המרכזי, ומעת לעת פוצחת הרשות בניסיונות מגושמים לגבות את החובות, אלא שאז מתברר לה, לרשות, כי פעולות גבייה אלו מאוחרות ולא תמיד תואמות את רוח החוק והפסיקה.
בדרך כלל תנסה הרשות לבצע את הגבייה בדרך של גבייה מנהלית בהתאם לסמכויות הנתונות לה בפקודת המיסים (גבייה), אלא שדרך גבייה זו מעוררת קשיים משפטיים, ומעלה שאלות באשר להיקף הסמכות והתנאים שבהם היא יכולה להפעילה.
לחייב, הניצב מנגד ישנן זכויות המאפשרות לו לפעול כנגד חיובים אלו, גם כן באמצעים מנהליים, ככל שהוא פועל בזמן, מגיב במהירות לדרישת החוב, ותוקף אותו ביוזמתו. ברשימה זו ננסה להתמקד בתקיפת החיוב באמצעות עתירה מנהלית כשהטענה העיקרית שבה היא התיישנות החוב. ואולם, לטענה זו ניתן לצרף שורה של טיעונים נוספים שיש בהם כדי לתמוך בהליך.
עתירה מנהלית בטענת התיישנות
לאור העובדה כי הרשות מפעילה כנגד החייב הליכי גבייה מנהליים הרי שעל מנת לתקוף את החלטת הרשות יש לנקוט בדרך של עתירה מנהלית, בכפוף לכל התנאים שקבועים בתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס”א-2000 (להלן: התקנות”).
הטענה המרכזית שיעמיד החייב במרכזה של העתירה היא כי החוב התיישן ולא ניתן לגבות אותו. על כן נבחן ראשית, את הדרך (עתירה מנהלית) ואת הטענה (התיישנות).
התיישנות
התיישנות החוב היא הטענה המרכזית שלפנינו. חוק ההתיישנות תשי”ח- 1958 חל על חובות ארנונה כפי שהוא חל על חיובים אחרים. סעיף 2 לחוק קובע כי “ תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה“. מכאן אנו למדים כי טענת התיישנות במהותה היא טענת מגן, והיא נתונה בידי הנתבע אם סבר שחלף המועד לקיום הזכות.
סעיף 5 לחוק קובע כי “תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, ושאינה במקרקעין, תתיישן בתוך 7 שנים“. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי “תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה“. עילת תביעה פורשה כמועד התגבשות מסכת העובדות המקימות לתובע את הזכות לסעד המבוקש.
ברע”א 187/05 נעמה נסייר נ’ עיריית נצרת עילית, (פורסם בנבו ביום 20/06/10) הגיע בית המשפט לראשונה למסקנה כי הליך הגבייה המנהלי על ידי הרשות הינו “תביעה לקיים זכות” כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות זאת לאור הבחינה התכליתית של הוראת חוק ההתיישנות. מכאן שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן.
באותו פסק דין קבע בית המשפט כי על אף שטענת התיישנות במהותה היא טענת “מגן” (השמורה למי שנתבע) ולא “חרב” הרי שהעלאתה בהליך יזום לקבלת סעד הצהרתי כמוה כטענת הגנה מפני הליך גביית חוב מנהלי שננקט ע”י רשות מחוץ לכתלי בית המשפט.
הנחיות היועץ המשפטי
קושי נוסף שניצב בפני הרשות בבואה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים נעוץ בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002– בעניין הפעלת הליכי אכיפה מנהליים לפי פקודת המיסים- גבייה, מחודש פברואר 2012. הנחיות אלה מגבילות את פרק הזמן שבו הרשות יכולה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים, לתקופה של 3 שנים, ולמעשה, לאחר 3 שנים שבהן לא פעלה הרשות, נוצרת מניעות מצד הרשות לנקוט בהליכים אלה. על כן, יש לקבוע כי הליכי גבייה מנהליים התיישנו, ולכן על הרשות להימנע מפתיחה של הליכים כאלה כנגד החייב, וככל שנפתחו הליכים כאלה יש להפסיקם. אין בכך כדי לשלול את זכותה של הרשות לפעול כנגד החייב בהליכים רגילים, כגון: תביעה בסכום קצוב, או תביעה כספית אחרת.
עתירה מנהלית
לאור העובדה כי ההתמודדות של החייב עם החוב הינה באמצעות הליכים מנהליים יש לתת את הדעת לתנאים המקדמיים טרם נקיטת הליך זה, מיצוי הליכים, ידיים נקיות ובמיוחד עניין השיהוי הקבוע סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים. השאלה שתעמוד על הפרק תהיה מהוהמועד שממנו יש למנות את מרוץ השיהוי. לעניין זה המועד הקובע הוא יום קבלת ההחלטה האחרונה. בעת”ם (תא) 18572-0517 אליהו מאיר בילינג נ’ עיריית תל אביב (פורסם בנבו 17/09/17) נקבע, כי מניין הימים להגשת העתירה יחל להיספר ממועד ההחלטה האחרונה של הרשות, וזאת לאחר שהיא ניהלה דין ודברים עם האזרח ויצרה מצג לפיו עינינו בטיפול. כלומר, ככל ומתנהל דין ודברים עם הרשות על החוב, במטרה לבארו, הרי שרק ההחלטה האחרונה שתתקבל בעניין תהייה הקובעת לעניין מניין ימי השיהוי. לעניין זה חשוב להדגיש כי ככל ומתנהל מו”מ אל לו לחייב להודות בחוב בשום שלב ובשום דרך. עוד יצוין כי הסדר חוב מלא או חלקי יש בו כדי להעיד על הודאה בחוב והחייב לא יוכל לחזור בו.
גם אם תטען הרשות לשיהוי ועמדתה תתקבל כי אכן היה שיהוי מסוים הרי שהלכה היא שדינה של עתירה שהוגשה בשיהוי אינה בהכרח סילוק על הסף, ולבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת העתירה (עע”מ 3832/07 עיריית עפולה נ’ המוסד לביטוח לאומי פסקה 11 פורסם בנבו 21.2.10) עת”ם (חי) 21633-02-17 מוחמד חסן מחג’נה נ’ עיריית אום אל פאחם.
בית המשפט יבחן את השיהוי הסובייקטיבי ואת השיהוי האובייקטיבי.
מבחינת השיהוי הסוביקטיבי– הרי שאם לא נפל דופי בהתנהלות החייב ומרגע שנודע לו על החוב החל לפעול מול הרשות כדי לברר את מקורו ולנסות להביא לפתרון העניין, יוכל לטעון זאת.
מבחינת השיהוי האובייקטיבי- אם לא נגרם כל נזק לרשות, שכן הרשות עצמה לא פעלה לגבות את החוב שנים ארוכות, עובדה המעידה כי היא לא ייחסה חשיבות של ממש לגביית החוב במועד. עניין זה יעמוד לחובת הרשות.
טענות של שיהוי וטענה לחוסר תום לב ניתן להפנות גם כלפי הרשות המקומית שלא פעלה, כמצופה ממנה, לגבות את החובות בזמן, ולמעשה בהתרשלותה יצרה את החיוב. החייב יוכל לטעון כי הרשות “ישנה” על זכויותיה. גבייה מנהלית ע”י רשות מנהלית הינה פעולה משפטית הכפופה לחובת תום הלב, כאמור וכמצווה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973. התנהלות הרשות שלא עשתה דבר במשך שנים ארוכות, הינה מנוגדת לחובת תום הלב, שרירותית ופוגעת קשות בזכויות החוקתיות של החייב בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוב הנטען ע”י הרשות אמנם מוכחש ע”י החייב, אך בשל השיהוי הרב שננקט ע”י הרשות אין באפשרות החייב גם להוכיח בראיות כי לא נוצר חוב, בהתחשב בזמן הרב שחלף ממועד יצירת החוב הנטען ועד מועד ההליך.
לטענות שלעיל ניתן לצרף שורה של טענות מטענות שונות הכל בהתאם לנסיבות החוב והחייב. להלן חלק מהטענות האפשריות:
1. החייב מעולם לא קיבל התראות בדבר החוב הנטען. מכאן שהרשות לא עשתה שום פעולה אופרטיבית לגביית החובות הנטענים. אף אם תטען הרשות כי שלחה התראות לכתובת הנכס (דבר המוכחש מחוסר ידיעה) הרי שאלו מעולם לא הגיעו לידיו של החייב. בנוסף, נשאלת השאלה מדוע בחרה הרשות להמתין תקופה כה ארוכה ובחרה שלא לנקוט בהליכים אפקטיביים לגביית החוב. הדעת נותנת, ואף הדין, כי הרשות צריכה לפעול נמרצות לגביית החוב ולא להמתין שנים כה רבות בטרם תפעל.
הרשות לא הציגה בתגובתה כל מסמך או מכתב דרישה או הודעה לפיה פנתה אל החייב בעניין החוב. והחייב מכחיש בתוקף כי מכתב או דרישה כזו התקבל אצלו.
בהקשר זה יש לצין כי הפסיקה קובעת שעל הרשות לבצע הליכי גבייה אפקטיביים על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות, ולא די בדרישת חוב, ואף לא בעיקול ספורדי, כדי לעצור את המרוץ. ככל שהעירייה לא ביצעה עיקול, וחידשה אותו מידי שנה לכל הפחות לא יחשב הדבר הליכי גבייה אפקטיביים.
2. החייב יטען כי התנהלות הרשות עולה כדי רשלנות וכי הרשות גרמה וגורמת לו נזק ראייתי עצום. בהתאם לדוקטרינת הנזק הראיתי הרי שהתנהלות הרשות שוללת מהחייב את היכולת ו/או הסיכוי להוכיח כי אינו חב לרשות דבר, וכי כל החובות שולמו כדין. לפיכך רק ראוי והוגן כי הרשות תישא בתוצאות מחדלה בפועלה או באי פועלה לגביית החוב הנטען בחלוף השנים הארוכות ממועד יצירת החוב הנטען. ראה רע”א 7953/99 גלעד פילבר נ’ המרכז הרפואי שערי צדק, פ”ד נד (2) 529, וכן עתמ (ת”א) 1006/06 טובה גורפינקל נ’ עיריית פתח תקווה, פורסם בנבו.
3. החייב יטען כי על המשיבה, כרשות ציבורית, מוטלת חובת תום לב מוגברת מזו הנדרשת מאזרח רגיל, והיינו הך לעניין זה אם מדובר בהליכי גבייה מנהליים ואם מדובר בהליכים אזרחיים רגילים. ר’ רע”א 6078/98 שדמון נ’ מ”י, פ”ד נד (1) 519, ע”א 5042/96 כהן נ’ ממ”י, פ”ד נג (1) 743, 761.
4. החייב יטען, כי הרשות מחויבת להפעיל את סמכותה בתום לב מוגבר, דבר שאינו מתקיים במצב דברים של דרישת חוב אחרי שנים רבות. הרשות בחרה ובוחרת להמתין תקופה כה ארוכה של שנים, לאפשר לחוב הנטען והמוכחש לתפוח לממדים בלתי הגיוניים ואז לבוא ולדרוש אותו.
5. הרשות השתהתה במילוי חובתה, חרגה מסמכותה ונהגה בחוסר תום לב. התנהגות הרשות יצרה מצג כלפי החייב, והקימה אינטרס הסתמכות שראוי להגנה בעומדו מול אינטרסים אחרים של הציבור ובהם האינטרס של שמירת החוק (רע”פ 1520/01 שוויצר נ’ יושב ראש הועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פד נו(3),595).
6. לא זו אף זאת, גישת ה”שב ואל תעשה” שנקטה בה הרשות לאורך שנים, גרמה לחוב הנטען לצבור הפרשי הצמדה וריבית בסכומים גבוהים מאוד. משמעות הדבר היא כי זניחת המשיבה את חובתה להפעיל את סמכותה לגביית חובות בתוך זמן סביר, כמוה כיצירת תוכנית חסכון, הצוברת הפרשי הצמדה וריבית, ובבוא העת בו תבחר הרשות באופן שרירותי לגבות את החוב, תוכל לעשות זאת מבלי שהאזרח יוכל להתגונן בטענה כלשהי.
7. אף החיוב בהפרשי הצמדה וריבית בגין שנים לכשעצמו אינו עומד בדרישת תום הלב, במיוחד כאשר החייב לא נדרש לשלם את החוב הנטען וכאשר הרשות לא פעלה לגביית החוב בכל דרך שהיא. (ראה: ת.א. (חיפה) 18808/99 עירית קרית ים נ’ אוחיון טיטי (פורסם בנבו – המאגר המשפטי הישראלי).
8. לחלופין יטען החייב כי סעיף 306 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי :
“אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה”.
משלא שלחה הרשות כל הודעה על חובות ארנונה הרי שהחוב הנטען והמוכחש אינו יכול להיות מוגדר כ”ארנונה בפיגור“, ועל כן העירייה לא רשאית לנקוט בהליכים מנהליים ולא לחייב בריבית פיגורים. לעניין זה ראה: עת”מ (נצ’) 41488-04-10 יוסף סליבי עזאם נ’ מועצה מקומית מג’אר (פורסם בנבו ב-20/12/10), עת”מ ת”א 2535/05 עזבון המנוח רפאל אלושוילי ז”ל נגד עיריית תל אביב (פורסם בנבו 22/11/2007).
חישובי ריבית שגויים
9. לחילופי חילופין, וכאמור לעיל, לחייב לא ידוע כיצד הגיע הרשות לסכומים שהיא טוענת להם. ולכן יש לבחון את החוב ואת חישובי הריבית ולוודא שלא נעשו בו חישובי ריבית שגויים. יחד עם זאת, לא נמסר לחייב מהו החישוב, מה מרכיבו בחוב הארנונה ומה גובה ההפחתות שביצעה הרשות, אם ביצעה. מכאן שבכל מקרה מדובר בחובות מנופחים ושגויים. לעניין זה ראה: ת”צ (ת”א) 17522-09-12 יעקב טוטיאן נ’ עיריית חולון (פורסם בנבו 07/10/17)
זכאות החייב להנחות רטרואקטיביות
10. חייב שהוא אזרח ותיק או שזכאי להבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי יוכל לטעון גם כי הוא מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי, וככזה, היה בכל השנים זכאי להנחה בתשלומי הארנונה, ואולם מאחר ולא קיבל כל הודעת תשלום נשללה ממנו הזכות לבקש ולקבל את ההנחה לה הוא זכאי.
בחוזר מנכ”ל משרד הפנים 5/2012 מיום 20/12/12 נקבעו הנהלים לפיהם רשאית העירייה למחוק חובות ארנונה למי שהיה זכאי להנחה בארנונה ולא קיבל אותה. (ראה סעיף 3.3 לנוהל שקובע שתי דרכים למחוק חובות ארנונה למי שידם אינה משגת)
הנה כי כן, לעניין החוב, שנצבר משנת XXXX הרי שבידי הרשות הסמכות להורות על מחיקת החובות בשיעור ההנחה לה היה זכאי החייב לו היה מגיש בקשה להנחה כמי שמתקיים מקצבת הבטחת הכנסה, ואין חולק על כך כי החייב זכאי להנחה בארנונה. התרשלות הרשות בעניין זה מחייבת את מחיקת החוב.
אישור לפי חוק המחשבים
11. הרשות מציגה פלטי מחשב שהונפקו במחשבי העירייה ובהם פרטים שונים. ואולם העירייה לא צירפה אסמכתה לפעולה הנטענת. אין שום מסמך שמראה שאכן בוצע עיקול בבנק. בנוסף, לא ניתן להתייחס לפלט מחשב זה כרשומה מוסדית, שכן העירייה אינה עומדת בהוראות סעיף 36(א)(3) לפקודת הראיות. המשיבה לא הוכיחה כי דרך הפקת התדפיסים (שהם בבחינת פלט, ע”פ סעיף 1 לחוק המחשבים) יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי היא נוקטת אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. (ראה: עת”ם 17053-03-12 חוסיין עזאם נ’ עיריית קריית אתא -נבו 15.4.12 פסקאות 9-14 וגם ל: עת”ם 21633-02-17 מוחמד חסן מחאג’נה נ’ עיריית אום אל פאחם.)
לסיכום נאמר כי אלו מקצת מהטיעונים האפשריים שעומדים לזכותו של חייב העומד מול רשות שהתרשלה בגביית חובות ומבקשת בחלוף שנים לבצע גבייה מנהלית של חוב ארנונה ישן.
מאת: עו”ד מימון פאר
050-5665505
