אני חנאן אלסאנע מבאר שבע, אמא לארבעה ילדים, משפטנית, פעילה פוליטית ויזמת חברתית, הפועלת לקידום זכויות נשים בחברה הערבית בכלל ובחברה הבדואית בפרט. בעבודתי אני מנהלת את המרכז לזכויות נשים בדואיות ואת הקו החם בסניף הדרומי של איתך מעכי, עמותת משפטניות ערביות ויהודיות למען צדק חברתי.
אני מודה לכם ולכן שבחרתם בי לשאת נאום במחאה זו, מחאה חשובה וצודקת. אני מתרגשת לעמוד כאן הערב, לצד נשים וגברים רודפי צדק ושוויון לכולם ולכולן. לצד נשים וגברים שרוצים להגן על ערכי הדמוקרטיה ולהילחם על יישומם במדינה; על הזכויות שלנו כאזרחי המדינה, על חיינו, קניינינו, על הזכות לשוויון, על האוכלוסיות המוחלשות, על חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד.
אני מבקשת להתייחס לדברים מזווית אישית וזווית מקצועית.
בחלק האישי – אמרו לי “לא תצליחי”.
“לא תצליחי” כי נולדתי למשפחה בדואית גדולה של תשע אחיות ושני אחים, “לא תצליחי”, כי באתי מחברה שמרנית מסורתית, “לא תצליחי”, כי אני ערביה פלסטינית ילידת הארץ. ו”לא תצליחי” כי אני אזרחית המדינה המתגוררת בדרום. החסמים הם רבים, כאשה וכאזרחית. כשאני חושבת על האתגרים הרבים שעברתי הם נשמעים לי בלתי אפשריים, אבל ההוכחה בידי: זה אפשרי. הוכחתי את זה במעשיי. לעצמי, לכל מי שהאמין בי – וגם לכל מי שלא האמין בי.
לאחר שנלחמתי למען הצדק שלי “של חנאן” והצלחתי ליהנות מזכותי הבסיסית לחינוך, השכלה ועבודה, ולבחירת מקצוע שבחברה השמרנית שלי נתפס “כמקצוע המיועד לגברים בלבד”, הבנתי שעבורי, זו רק תחילת הסיפור ושאני לא מתכוונת לעצור בסיפור האישי שלי. חשתי אחריות רבה להשמיע את קולן של הנשים הבדואיות ובעיקר הנשים מהכפרים הלא מוכרים, הסובלות מאבטלה, עוני, הריסות בתים, אנאלפביתיות, אלימות במרחב האישי והציבורי וחוסר ייצוג. ב- 20 השנים האחרונות יזמתי וקידמתי פרויקטים לקידום נשים בתחומי החינוך, התעסוקה והמנהיגות.
כל הזכויות שאתם ואני השגנו – שנדמה לנו שהן זכויות טבעיות – הן ממש לא כאלה עבור הנשים הבדואיות. ואת כל זה אנחנו חייבים לשנות.
ההצלחה שלי לא הייתה אפשרית אילולא היתה כאן דמוקרטיה וללא ההפרדה בין שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
היא לא הייתה אפשרית ללא קיום הביקורת השיפוטית, ללא עילת הסבירות, וללא עילת פסקת ההגבלה, במשפט הישראלי, אשר הגנה על זכויותיי כחלק מקבוצת מיעוט. דעת רב לכשעצמה היא לא דמוקרטיה מבלי אותם מנגנונים, כדוגמת חוקי היסוד, המגבילים את עריצות-הרב מפני פגיעה בזכויות-האדם של קבוצות המיעוט ושל הקבוצות המוחלשות. מחויבויות דמוקרטית משמעה מחויבות לכלל האזרחים, גם אם הם שונים ממך או ממני – וגם אם הם הצביעו אחרת ממך או ממני.
ואיך כל זה משפיע על הצד המקצועי.
בעמותת “איתך מעכי” שבה אני עובדת אנחנו מפעילות קו חם, שמעניק ייעוץ, ליווי וייצוג משפטי חינם לנשים מוחלשות ולנשים בשכר נמוך.
אם ההפיכה המשפטית תתקיים – הנשים האלה – שבתי הדין ובתי המשפט הם המפלט האחרון עבורן – לא יוכלו למצות את זכויותיהן שנפגעות ע”י מעסיקים במקומות העבודה ועל ידי מוסדות המדינה.
בעמותה אנחנו מקדמות את יישום החלטה 1325 של האו”ם בישראל, כי למרות שמדינת ישראל חתומה עליה – היא עדיין לא מיושמת.
החלטה 1325 קובעת כי המדינה מחויבת להגן על נשים, נערות וילדות מפני כל סוגי האלימות, הן במרחב הפרטי והן הציבורי – אצלנו זה (עדיין) לא קורה.
החלטה 1325 קובעת כי לנשים מכל קבוצות האוכלוסייה יינתן ייצוג משמעותי בדיונים על שלום וביטחון – אצלנו זה (עדיין) לא קורה.
החלטה 1325 מחייבת להטמיע חשיבה מגדרית בכל מוסדות הממשל במדינה – אצלנו זה (עדיין) לא קורה.
אם ההפיכה המשפטית תצליח – יימחקו ההישגים הפמיניסטיים ונחזור אחורה מאות שנים.
אני הדוגמא לכך שהאישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי.
זו הסיבה שאני מאמינה שאפשרי להגן על הדמוקרטיה ולהביא אותה לנגב; אני מאמינה שחייבים לעצור את המהפכה המשפטית; אני מאמינה שאפשרי לבנות יחד בית משותף לכולנו, בית שבו כולם שווים, כולם שותפים, ואין צד שולט וצד נשלט, ואין צד כובש ונכבש.
זהו בית ליהודי בדיוק כמו שזה בית לערבי, זה בית לנשים בדיוק כמו לגברים, לזקנים בדיוק כמו לצעירים, לאנשים עם מוגבלויות, ללהטב”ים, לחרדים וגם לנשים חרדיות, לחילוניים כמו לדתיים, לעולים מאתיופיה כמו לאלה מחבר העמים, לאנשים שחיים בעוני כמו לאנשים שחיים ברווחה, ובכלל – לכל יושבות ויושבי הארץ הזאת באשר הם ובאשר הן.
בית כזה ישים סוף לכיבוש. בית כזה ישים סוף למחירים שכולנו משלמים על הכיבוש. בית כזה יביא שלום על כולנו ועל שכנינו.
אני, חנאן אלסאנע קוראת מכאן לעצור את המהפכה המשפטית, להגן על יסודות הדמוקרטיה, לבנות בית אחד משותף לכולנו. לסיים את הכיבוש. אני עומדת כאן איתכם כי אני מאמינה שזה אפשרי.
